<h1>המכתם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
"אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה". כלומר מאחר שהכפרים והעיירות קורין בארבעה עשר והכרכין בחמשה עשר מי הם אלו שקורין באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר, ואומר "שהכפרים מקדימים לקרוא ביום הכניסה" פירוש יום הכניסה יום שני ויום חמישי שבני כפרים היו מתכנסים ונכנסים לעיירות לקרות בתורה מתקנת עזרא שתקן שיהיו קורין שני וחמשי ובני כפרים לא היו בקיאים לקרות. וכדי לצאת ידי אותה מצוה היה נכנס כל אחד ואחד מבני הכפר לעיירות. והקלו עליהן שיקראו להם שם מגילה כדי שלא יהיו צריכין להתבטל ולבא יום אחר. ואם תאמר תינח לקריאת עצמם. אבל על קריאת הנשים והטף היאך היו עושין ויש לומר שהיו מביאין מן העיירות אדם עמהם שיקרא אותם לפניהם כך תירץ רבינו שלמה יצחקי. ואכתי קשיא תקנתם על קריאת היום אבל על קריאת הלילה מה תקנו. דהא אמרינן לקמן [ד' ע"א] שצריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום וי"ל שאותו בן אדם שהיו מביאין עמהן לקרותה לנשים היה קוראה להן באותה הלילה שאחר היום. שאף אנו היה ראוי שנעשה כן לפי סדר הכתוב דכתיב [תהלים כ"ב] אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי, אלא משום שאין אנו רשאין לעבור משום דכתיב [אסתר ט'] ולא יעבור. אבל הן שהזמן בא לפניהן רשאין לעשות כן וליכא משום ולא יעבור. אבל לפי מה שביאר הרב ר' משה ז"ל לא קשיא מידי. שהוא כתב שבני הכפרים בקיאין לקרות. אלא שלא היו מתכנסין לבית הכנסת אלא בשני ובחמשי שהיו צריכין לקרות בתורה לפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה. אך בשאר ימי השבוע היו מתפללין ביחידות ויוצאין למלאכתם. ולפי שהיו עניים וצריכין להשתכר בכל יום הקלו עליהן שיקראו ביום הכניסה כולן שהיו מכונסין לקרות בתורה. כדי שלא יצטרכו להתבטל יום אחר. ולפי זה לא קשיא מקריאת הלילה שהרי היו בקיאין לקרותה והיו קורין אותה בלילה ביחד כשבאו ממלאכתם. וכן בבקר טרם צאתם. וכן לפי דעת זה ניחא מאי (דפריש בפרק) [דפריך בפ"ק] דיבמות [י"ג ע"ב] קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו (מצות) אגודות אגודות ותריץ דבשני מקומות ליכא משום אגודות. והכא [הוי] בשני מקומות. שהרי בכפרים שלהם היו קורין אותה. ורב אחא פירש יום הכניסה, יום התענית. שמתכנסין לעיוני במילי דמתא. והיתה נקראת באחד עשר. כגון אם חל יום ארבעה עשר באחד בשבת שהיה דרכן להתענות ביום חמישי שעבר שהוא יום הכניסה. שלא היו רגילין להתענות בערב שבת משום כבוד שבת. אע"פ שהלכה מתענה ומשלים.
זמנים הרבה תקנו להם חכמים. ובגמרא מפרש זמנים דומיא דזמניהם מה זמניהם שנים. פירוש שהם יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר. אף זמנים שנתרבו הם שנים. דקתני יום אחד עשר ויום שנים עשר. אבל ליום שלשה עשר לא צריך קרא דזמן קהלה לכל הוא.
מגלה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו'. פירוש פעמים באחד עשר פעמים בשנים עשר פעמים בשלשה עשר וכו' כדמפרש ואזיל. כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר וכו'. פירוש כי מרדכי ובית דינו עשו תקנה לזכרון הנס שברוב המקומות (שהוא) [שהם] הכפרים והעיירות הגדולות שנקהלו על אויביהם בשלשה עשר ונחו בארבעה עשר יהיו קורין ביום שנחו שהוא ארבעה עשר. ועשו תקנה גם כן לזכרון הנס של שושן שהיה כרך מוקף חומה. ונכפל להם הנס שאמר [אסתר ט'] ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן. ונקהלו על אויביהם גם בארבעה עשר ונחו בחמשה עשר. ותקנו שיהיו קורין גם כן בכרכין בחמשה עשר. והיה בדין מפני זה שיאמרו "כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש". אלא שהיה גנאי לארץ ישראל שהיתה חרבה באותן הימים שיהיו קורין כבני הכפרים. וכשאמרו מימות יהושע בן נון היו קורין בני ארץ ישראל כבני כרכין. וכן אמר בירושלמי [פ"א ה"א] תלו הדבר ביהושע לחלוק כבוד לארץ ישראל. וכן הביא הר"ם ז"ל [הלכ' מגילה פ"א ה"א]. ורבינו שלמה יצחקי ז"ל פירש טעם הדבר. לחלוק כבוד ליהושע. שנלחם תחלה בעמלק. כמו שאמר [שמות י"ז ט"ז] מלחמה לה' בעמלק.
אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה. פירש רבינו שלמה יצחקי הטעם שמסתכלין ומונין לעולם שלשים יום מן הפורים ועד הפסח. ואם יקדימו לקרוא המגילה ביום אחד עשר ושנים עשר ושלשה עשר נמצא שיחשבו גם כן מאותו היום ועד הפסח שלשים יום. ולאחר שבעה [ימים] יאכלו חמץ. ונמצאו אוכלין חמץ בפסח. והרב ז"ל פירש "הואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה" כדי לחלק להם מעות פורים אין קורין אותה אלא בזמנה. שאם יקראוה באותן הימים יצטרך לחלק להם מעות פורים מיד שיקראנה. ושמא יוציאו אותן המעות מיד לשאר צרכיהם ובזמן השמחה לא יהא בידם במה יעשו אותה. דהא קיימא לן [מגילה ה'.] שהשמחה אינה נעשית אלא בזמנה. ויש שגורסין "הואיל ומסתכנין בה". פירוש שמסכנין (בפתותיהם [נפשותיהם] והם בין האויבים שמונעין אותם מן המצות. וכל שכן מזאת. שמא ישמעו ויקנאו בנו על רוב שמחתינו לאידם ולנקום נקמתינו מהם. לפיכך חשו למעט ימי הקריאה. ואע"פ שבמצות נר חנוכה לא חשו, [התם] מפני שאין עושין זכרון אלא למעשה נס השם. לא לנקמת האויבים.
<h2>דף ג:</h2>
תלמוד תורה ומת מצוה. פירוש האי מת מצוה לאו מת מצוה ממש שאין לו קוברים קאמר. אלא כל מת שהוא בן תורה ואדם כשר הוא שמבטלין תלמוד תורה בשבילו להוצאתו לקברו. אבל עבודה ומת מצוה דאמרינן דמת מצוה עדיף, ההוא ודאי מת מצוה ממש קאמר. דאמרינן התם [ירושלמי נזיר פ"ו ה"א] איזהו מת מצוה כל שקורא ואין אחרים עונין אותו. פירוש כהן שפגע בו קורא [לאחרים לקוברו ואין שיענהו ויפנה] לקוברו. על זה ודאי אמרינן שהוא חמור מן הכל. וכן פירש הרב ר' משה. מת מצוה ומקרא מגילה. הא נמי לאו במת מצוה ממש קאמר. אלא כל אדם כשר שמת (דמת) [כמת] מצוה ממש הוא לגבי מקרא מגילה. גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. פירוש לאו דלא תסור שהוא נדחה מפני כבוד הבריות. אבל לאו שבתורה ממש אינו נדחה מפני כבוד הבריות. והכי אמרינן [ברכות י"ט ע"א] המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק. ומוקים לה בכלאים דאורייתא דאין חוששין לכבודו.
כרך שישב ולבסוף הוקף נדון ככפר פרש"י לענין בתי ערי חומה. ואולי רוצה לומר כי גם כן דינו לענין מקרא מגילה. ועיר שהיא ספק אם היא מוקפת מימות יהושע בן נון אם לא, קורין בשניהם לחומרא. ומיהו מכל מקום אין מברכים אלא ביום י"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם. ובתוספתא נמי גרסינן דבן כרך שהיה הולך על הים ושם הוא עומד ביום י"ד וביום ט"ו אינו קורא אלא בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב עולם.
כרך שאין בו עשרה בטלנין פירוש שהיה דרכן להזמין עשרה זקנים שיהיו בטלין ממלאכה ומקדימין לבית הכנסת כדי שיהו מצויין תמיד בשעת תפלה משום דאמרינן [ברכות ו' ע"ב] כשהקב"ה בא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כעס שנאמר [ישעיה נ'] מדוע באתי ואין איש וגו', וכשאין שם מזומנין אותן העשרה אינו חשוב כרך לקרות כי אם בארבעה עשר. ובירושלמי [פ"א ה"ד] גרסי' כפר שאין בו עשרה בני אדם אין קורין אלא בארבע' עשר, והטעם משום דשלא בזמנה אינה נקראת אלא בעשרה.
<h2>דף ד.</h2>
נשים חייבות במקרא מגילה. פירוש אם יודעת לקרות מוציאה אפילו אנשים. שאף הן היו באותו הנס. פירש בירושלמי [פ"ב ה"ד] שאף הן היו באותו ספק, פירוש באותה סכנה. שאף עליהן היתה הגזירה. והב"ה ז"ל כתב דמסתברא דכי היכי דנשים מזמנות לעצמן ואינן מצטרפות עם האנשים הכי נמי אין מצטרפות לעשרה.
"פורים שחל להיות בשבת". פירוש פורים יום ט"ו לבני כרכין. כך פירש הרב משום דארבעה עשר אי אפשר לחול בשבת דאם כן הוי ר"ח ביום א' ואין אדר בא אלא בזבד"ו.
חייב אדם לקרוא המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי. פירוש מקרא זה במזמור אלי אלי למה עזבתני שהוא אמור על אסתר. ועל כן נהגו לפתוח אחר קריאת המגילה בפסוק "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" שהוא ג"כ באותו המזמור. ומפני שעשו סמך מזה הפסוק לחיוב קריאת היום ולחיוב קריאת הלילה יש [מי] שאומר שכל קריאה מצוה בפני עצמה. ולכך נהגו לברך ברכת שהחיינו לקריאת היום כקריאת הלילה. וכן נהגו בגלילות פרובינצה. אך הרב ר' משה ז"ל כתב שאין מברכין שהחיינו בקריאת היום.
<h2>דף ה.</h2>
מגילה בזמנה קורין אותה ביחיד. פירוש דכיון דהוי זמנה הא איפרסמא ולא צריכא לפרסומי ניסא. אבל שלא בזמנה צריך פרסום ולפיכך אין קורין אותה אלא בעשרה. הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. פירוש ובעי עשרה אפילו בזמנה. וכתב הרב ז"ל ואע"ג דחש לה רב להא דרב אסי לית הלכתא כוותיה דרב אסי דבעי עשרה אפילו בזמנה. אלא כוותיה דרב קיימא לן דבזמנה לא בעינן עשרה. ומוכח לה מההיא דמגילה הכתובה בין הכתובים דאמרינן מכלל דביחיד יצא שמע מינה דביחיד נמי נקראת ויוצאין בה. והרב ר' זרחיה חולק על זה ואומר דכיון דחש לה רב להא דרב אסי מעשה רב ובעינן עשרה אפילו בזמנה. וההיא דמגילה הכתובה בין הכתובים הכי קאמר. לא אמרו אלא בצבור. להוציא ציבור כגון בבית הכנסת. אבל ביחיד. להוציא יחיד כגון חולה וכיוצא בו שאינו יכול לילך לבית הכנסת ומקבצין לו עשרה כדי לקרותה בביתו, יצא. ומכל מקום הא איכא עשרה. והרב ר' אברהם בר' דוד הכריע הדבר. דלעולם בעינן עשרה במקום אחד. כגון בבית הכנסת וכיוצא בו. ואחר שבמקום אחד קורין בעשרה הא מפרסמא מילתא. ואי איכא תו אינשי דבעו למיקרי ביחיד קרו. ואפילו במגילה הכתובה בין הכתובים. ויש לתמוה למה הביא הרב ז"ל האי מחלוקת דרב ורב אסי, דהא פסקינן לעיל [מגילה ב'.] דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה. ויש לומר דאיצטריך לאשמועינן היכא דאיכא אינש דמפרש מן היבשה לים או יוצא, והגיע אחד עשר או שנים עשר, והוא אינו בקי לקרות ביום י"ד כשיהיה על הים, מלמדין אותו שיקרא קודם צאתו. כיון שהגיע זמן הקריאה. וקורין אותה לו עשרה. דכיון שאינו עיקר זמן צריך פרסומא ניסא.
סעודת פורים מקדימין ולא מאחרין. פירוש אבל בשבת אין עושין אותה. יש שאמרו משום דלא מצי לקיים משלוח מנות איש לרעהו. מיהו בירושלמי [פ"א ה"ו] מיבעי ויעשו אותה בשבת. אמר קרא לעשות אותם ימי משתה ושמחה. מי ששמחתו תלויה בבית דין. יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים. כלומר ששבת אינו תלוי בקידוש בית דין אלא בידי שמים. שמקודשת ועומדת מששת ימי בראשית. וסעודת ראש חדש פירוש סעודה שהיו עושין בית דין כשקבעו ראש חדש. כדאיתא בסנהדרין [ע':] דאמרינן דאין אוכלין באותה סעודה אלא פת וקטנית בלבד. והקהל פירוש הקהל שהיה המלך קורא. כמו שכתוב בתורה [דברים ל"א י"ב] הקהל את העם במועד שנת השמטה בחג הסוכות. ואי ארע אותו היום בשבת דוחין אותו. ובירושלמי [פ"א ה"ו] מפרש טעמא מפני הבימה. פירוש מפני הבימה שהיו עושין למלך שעומד עליה כשהיה קורא. ובעי ויעשו אותה מערב שבת. ותריץ שלא לדחוק העזרה. ויש אומר מפני התקיעות. פירוש שהיו תוקעין בחצוצרות. ואותן תקיעות אינן דוחין את השבת. והרב ר' משה ז"ל הביא טעם זה של חצוצרות.
<h2>דף ה:</h2>
לא נצרכה אלא לאסור של זה בזה. פירוש בני חמשה עשר אסורין בהספד ובתענית אף בי"ד וכן בני י"ד אסורין בהספד ובתענית אף בחמשה עשר. ויש קצת הלכות שנעתקה בהם ברייתא דמגילת תענית. ולפי הברייתא אסור להתענות יום שלפני הפורים. ואף על פי כן נהגו כולי עלמא להתענות. מיהו מכל מקום איכא למימר דלא נאסר אלא תענית של צבור אבל תענית שאנו עושין בו כיון שהוא לזכרון הנס אתחלתא דשמחה היא ואין בו איסור כלל. וכן הוא אומר [אסתר ט'] דברי הצומות וזעקתם. אבל מלאכה לא קבלו עלייהו. פירוש, כשסיפר הכתוב קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם לא תמצא כתוב שקבלו לעשות יום טוב. כלומר שיאסרו בעשיית מלאכה. לפי שהיו בני הדור באותו זמן עניים. ולא רצו לגזור גזירה שלא היו יכולין לעמוד בה שיבטלו מלהשתכר ומלעשות מלאכה.
<h2>דף יד.</h2>
שמנה וארבעים נביאים. משה ואהרן אסיר ואלקנה ואביאסף בני קרח שנתנבאו במדבר. יהושע פנחס (אלקנה) גד החוזה נתן הנביא אסף הימן ידותון שמואל דוד אחיה שמעיה עדי עזריה בן עודד חנניה הרואה יהוא בן חנני אליהו מכיה עובדיה אלישע יחזקיהו (אליעזר בן דודיהו) יונה זכריה בן יהוידע אמוץ חבקוק צפניה בן כושי ירמיה ישעיה יחזקאל ברוך בן נריה שריה בן מחסיה מרדכי בלשן הושע בן בארי עמוס מיכה המורשתי יואל בן פתואל נחום חגי זכריה מלאכי. ושבע נביאות. שרה מרים דבורה חולדה חנה אביגיל ואסתר.
קריאתה זהו הלילא. כלומר לא הוצרכו לקבוע בו שיאמרו הלל לפי שקריאתה של מגילה זוהי הלילא. כלומר כיון שחייבו בקריאתה ובשמיעתה. (האמת) [הרי] זה מביא שיתעורר כשיקרא וישמע דברי האגרת שיתן שבח והודאה לשם יתעלה. וזהו שיסד הפייטן קוראי מגילה הם ירננו אל אל. כי מקום תהלה היתה לישראל. כלומר כי קריאתה היא במקום הלל.
<h2>דף טז:</h2>
עשרת בני המן ועשרת צריך למימרינהו בנשימה אחת. פירוש כשיקרא שמות של עשרת בני המן ותחלת הפסוק הבא אחריהם שהוא "עשרת" צריך למימריהו בנשימה אחת כי כולם נהרגו בנשימה אחת.
כל השירות כולן אריח על גבי לבינה. פירוש השטה הקצרה הדומה לחצי שטה קורא לה אריח כמו שהאריח הוא חצי הלבינה. וכל בנין חזק דרך לבנות אריח על גבי לבינה. כן שאר השירות שהן דבר (נכר) [הודאה] ושבח לשם יתברך. אבל זו של בני המן היא אריח על גבי אריח. שכל השמות הקצרים כמו "ואת" לצד אחד הם כדרך בנין רעוע ועתיד ליפול מהרה. כמו שהן נפלו מהרה ולא היתה תקומה למפלתן.
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגילה למפרע לא יצא. פירוש שאין הענין מובן באותה קריאה וליכא פרסומי ניסא. קראה על פה לא יצא. שאינו מובן הענין גם כן. כי יותר נראה סיפור מעשה הנס כשקוראין אותה האגרת. וכן קראה תרגום. פירוש והיא כתובה עברית והוא קוראה תרגום הוי כקוראה על פה וכן בכל לשון אחרת. אבל קורין אותה ללועזות בלעז. והוא שתהא כתובה בלעז. אבל אם לא היתה כתובה בלעז אלא אשורית הוי כקוראה על פה. ועל זה הוא יתרון לשון הקודש יותר על שאר לשונות. שכל השומעה אשורית דהיינו לשון הקודש ובכתב שלנו שהוא אשורית יצא אע"פ שאינו מכירו. מידי דהוי אנשים ועמי הארץ שיוצאים כששומעים אותה בלשון הקודש. וכן בלשון יוני נמי השומעה בלשון יונית יצא. כדאמרינן בגמרא לעז יוני לכל כשר. אבל אם היתה כתובה בשאר לשונות אינו יוצא בה אלא המכיר אותה לשון. וכן כתב הר"ם [הלכ' מגילה פ"ב, ה"ד] הטעם מפני שהיה לשון יוני שגור בפיהם בזמן התקנה. מה עשייה למפרע לא. פירוש שאי אפשר לעשות חמשה עשר קודם ארבעה עשר. אף זכירה למפרע לא.
היה כותבה דורשה ומגיהה וכו' מכאן יש ללמוד שמותר לעשות מלאכה [בפורים] מדקתני היה כותבה. מכלל דשרי לכתוב לכתחלה. מיהו לפי הגמרא משמע דהכל תלוי במנהג. ואפילו נדוי נמי מיחייב כדאמרינן [ה' ע"ב] גבי ההוא גברא דזרע בפורים. ונישמתיה מר. כיון דלטייה ולא צמח כיתניה היינו שמתיה. ומתניתין דהיה כותבה אפשר דאיירי בשעת הדחק. דלא הוה להו מגילה למיקרי בה.
<h2>דף יח:</h2>
קראה סירוגין ומתנמנם יצא. יש שואלין מתנמנם היכי יצא תיפוק לי (משום) דק[ו]ראה על פה. ומתרצי דהכי קאמר קראה סירוגין ומתנמנם בין סירוג לסירוג יצא. וזה אינו, דמאי איריא מתנמנם. הא אפילו נרדם בשינה וישן בין סירוג לסירוג יצא אפילו שהה כדי לגמור הכל. כדאמרינן לקמן. משום הכי אית דאמרי הכי קראה סירוגין או שמעה מתנמנם יצא. דכשומע והוא נעור חשבינן ליה. היכי דמי מתנמנם כגון דקרו ליה ועני סירוסין קרא חדא פרא חדא. פירוש קורא פסוק אחד ומדלג פסוק אחד. ומנא לן דפרא לשון דילוג הוא דאמרינן בהגדה גבי אחד שברחה לו פרתו ורץ אחריה. חד גברא ערקת ליה תורתא. פרא פרא בתרה. אשכח גרמיה בארעא דישראל. הדא הוא דכתיב גדר דרכי בגזית [עיין מדרש איכה פרשה ג']. השמיט בה הסופר וכו' וכן נמי אמרינן בירושלמי [פ"ב ה"ב] אין מדקדקין בטעיותיה. והביאה הרב ר' משה ז"ל [הלכ' מגילה פ"ב ה"ז].
תפלין אין צריכין שירטוט. פירוש משום דתפלין נכתבין על הקלף. הוא החלק שבמקום בשר כשמחלקין אותו לשנים. והוא חלק דק מאד. ושמא יחתוך בשירטוט. אבל מזוזה היא בחלק הדוכסוסטוס שהוא עבה ואין בה חשש זה. אך הרב רבינו משה ז"ל פירש כי הטעם משום דשרטוט הוא לנוי. והתפלין הן תמיד מחופין בעור ואין צריכין נוי. אבל מזוזה צריכה בדיקה אחת לשבע שנים. וכיון דנראית לפעמים צריכה נוי. אבל תפלין אין צריכין בדיקה כדאמרינן התם [ירושלמי עירובין פ"י ה"א] הלל היה אומר תפלין אלו של אבי אבא. [גיטין ו' ע"ב] שתים כותבין בלא שרטוט. פירוש שתי תיבות. אבל לא בעי למימר שתי שורות. דהתם בגיטין אמרינן דאביתר לא סמכה משום דכתב בלא שרטוט ויתנו את הילד בזונה. ויש שהקשו כיון דשלש אין כותבין בלא שרטוט ועוד דהכא אמרינן מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה מכלל דאיכא פרשיות דכתיבין [הכי]. להכי אמר רבינו תם ז"ל דהכי פירושא. שתים כותבין בלא שרטוט כלל. אבל בשרטוט שטה ראשונה כותבין. שכל שטה שטה נעשית שטה לחברתה. חוץ מספר תורה ומזוזה שצריכין שרטוט לכל שטה ושטה. והיינו דאמרינן מגילה צריכה שרטוט כאמתה של תורה. כלומר כעיקר פרשיותיה. אבל תפלין די להם בשרטוט שטה ראשונה מן הטעמים שכתבנו. ומגילה אינה צריכה (שרטוט ו)עיבוד לשמה. וכן כתב רבינו משה ז"ל וכן גבי מזוזה (צ"ע שסותר מ"ש לעיל בשמו. [תיבות אלו הוכנסו בסוגר כי אינם מדברי המחבר ועקב שיבוש הענין הוקשה לבעל הגה"ה זו, וכן לא מופיע במהדו' גרוסברג]). אבל רב אחא גאון כתב שצריכה עיבוד לשמה. [גיטין ז' ע"א] שלח ליה דום לה' והתחולל לו השכם והערב לבית המדרש והם כלים מאליהן. ויש מפרשים דום לה' מלשון דמדומי חמה שהן בוקר וערב. נייר מחקא. פרש"י קלף מעובד בעשבים. וי"מ קאגיד.
<h2>דף יט.</h2>
בן עיר שהלך לכרך אמר רב[א] לא שנו אלא שעתיד לחזור. פירוש שאותו בן עיר שזמנו קבוע לקרות בי"ד כשהלך בדרך היה דעתו לחזור למקומו בליל י"ד נמצא שלא עקר עצמו מבני העיר. ולפיכך אם נתעכב שם קורא כמקומו שלא נשתנה דינו. אבל אם לא היה בדעתו לחזור הרי הוא כבני הכרך. ולפיכך אם נתעכב שם אינו קורא אלא עמהם ביום ט"ו. דפרוז בן יומו נקרא פרוז. פירוש כמו שפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף. כך פירש הרב יצחק אלפסי ז"ל. אבל רש"י ז"ל העמיד דברי (רבה) [רבא] על בן כרך שהלך לעיר והכי פירש. לא שאנו דבן כרך שהלך לעיר. אם עתיד לחזור למקומו והוא בכרך בליל י"ד. שנמצא שלא קבע עצמו בדעתו כלל עם בני העיר. אבל אם לא היה עתיד לחזור למקומו בליל י"ד. שנמצא שקבע עצמו לדעתו להיות עמהם בליל י"ד, הרי הוא פרוז בן יומו ופרוז בן יומו נקרא פרוז.
מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה ובלבד שיהיו משולשין פיר"ש שיהיה מן העליון לאמצעי כמו מאמצעי לתחתון. ויש מפרשים שיהא בכל אחת מהן שלש תפירות. שאין חשוב תפר אלא אם כן עבר מחוט שלש פעמים. שאין מתקיים בפחות מכן.
הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא ידי חובתו. פירוש לא שתהא כתובה בקונדריסין בלבד. דההיא ודאי אפילו אינה כתובה בין הכתובים לא יצא ידי חובתו. חדא משום דכתובה במקום שער ועוד שהיא תפורה בפשתן. אלא אפילו כתובה בגליון כספר תורה. הואיל ויש בה שאר כתובים. הקורא בה בצבור לא יצא. ובירושלמי [פ"ב ה"ג] מפרש טעמא משום עמי הארץ דילמא אמרי אפטורי קא מפטרי. כלומר שיחשבו שהיא קריאת ההפטרה וליכא פרסומי ניסא. ולפיכך כי מחסרא או מותרא פורתא אשאר יריעתא לית לן בה.
<h2>דף יט:</h2>
חוץ מחרש שוטה וקטן. ירושלמי [פ"ב ה"ד] לית כאן חרש לישנא הוא. פירוש אין ראוי לשנות כאן [חרש] שהוא חרש שדברו בו חכמים בכל מקום הוא שאינו מדבר ואינו שומע. וכיון שאינו מדבר אין צריך למעט שלא יקרא. מיהו לפי הגמרא שלנו איירי בחרש שמדבר ואינו שומע. ומוקמינן לה אליבא דמאן דאמר צריך שישמיע לאזנו וליכא. מיהו לאו דומיא דשוטה וקטן הוא. דאינהו אפילו בדיעבד קריאתם פסולה. אבל חרש מדבר ואינו שומע ויוצאין אחרים בקריאתו. דמחויב בדבר איקרי. מה שאין כן בשופר דאין יוצאין בתקיעתו. וטעם הדבר משום דשופר בשמיעה תליא מילתא. תדע דהא על השמיעה מברכין. וכיון דאינו שומע אינו מחויב. אבל במגילה בקריאה תליא מילתא. וכיון דיודע לקרות בר חיובא הוא. אבל שומע ואינו מדבר יוצאין בתקיעתו אבל קריאתו אי אפשר.
<h2>דף כ.</h2>
אין קורין את המגילה אלא ביום. פירוש בקריאה של יום איירי. וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול אלא ביום. פירוש שומרת יום כנגד יום. הרואה דם אחר שעברו שבעה ימי נדה דאורייתא. דכל שבעה ימי נדה אפילו לא פסקה עד יום ששי. למחר בליל שביעי טובלת וטהורה. ואם למחר בשמיני תהא רואה שומרת למחר בתשיעי. ואם לא ראתה טובלת וטהורה. ואם ראתה תשיעי שומרת העשירי. ואם לא תראה טובלת וטהורה. ואם ראתה הרי זו זבה גדולה וצריכה ספירת שבעה. אבל עד כאן לא נקראת זבה [גדולה] ואינה צריכה אלא ספירת יום טהור כנגד יום טמא. ולפיכך נקראת שומרת יום כנגד יום. וכל הנך טבילות דאמרינן דטובלת כשהיא שומרת יום כנגד יום. היא טובלת בשחרית. אבל עם כל זה אסורה לבעלה עד הלילה. והוא שנשארה בטהרתה כל היום. ועל זה אמרו במשנה "וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול אלא ביום" שהוא תוך זמנם. למעט הלילה. אבל אם עבר זמנם ולא טבלו טובלין בכל עת שירצו אם אירע להם אונס.
<h2>דף כא.</h2>
הקורא את המגילה עומד ויושב. פירוש רשאי לקרותה עומד ויושב כמו שירצה. והיינו דאמר בגמרא מה שאין כן בתורה. [פירוש] אינו רשאי לקרות לכתחלה מיושב אלא מעומד לכבוד התורה. אבל לא גרסינן קרא עומד או יושב יצא. דמשמע מה שאין כן בתורה דאפילו בדיעבד לא יצא. וזה אינו דבתורה נמי בדיעבד יצא. קראה אחד קראוה שנים יצא. פירוש דתרי קלי משתמעי במידי דחביבא ליה כי האי. וזה שנהגו שגוערין באלו שקורין עם החזן. לא מפני קריאת השנים. אלא מפני שאותם בני אדם סומכין על קריאת עצמן ואין מטים אוזן לקריאת שליח צבור. וקריאתם אינה כלום שהרי קורין על פה. וזה שאמרו בגמרא קראוה שנים יצאו מה שאין כן בקריאת התורה. שצריך כונה והאזנה. ותרי קלי לא משתמעי ליה כפי הצורך אפילו יהיו שניהם קורין בספר תורה. והכי נהוג עלמא שהחזן לבדו קורא בתורה בקול רם והקורא אומר בלחש. שהיה בדין שיעשו בהפך זה שהקורא שמברך ברכות התורה הוא היה ראוי לקרות לבדו בקול רם. אלא שנהגו כן כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי.
[לשון הרי"ף] תוספתא [פ"ג ה"ו] בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד. עומד וקורא ויושב. ועומד וקורא ויושב ועומד וקורא וכו'. יש מי שאומר (שאם) [שזה] על מנהג הראשונים שלא היה מברך אלא הפותח והחותם אבל לא לפי מה שנהגו עכשו לברך על כל קריאה וקריאה. דנראית ברכה לבטלה. ואע"פ שנהגו לברך הכהן על כל פעם ופעם כשאין שם לוי וחוזר וקורא הוא במקום לוי. [הטעם] שאין אדם מבזבז לוי. פירוש שאין ראוי לעשות מקריאת התורה [ביזה] שבוזזין כל אחד לעצמו. שיותר הוא כבוד התורה כשאינו קורא עד שיאמרו לו אחרים קרא. והוא שליח צבור. [לשון הרי"ף מגיטין נ"ט ע"ב] אין שם כהן נתפרדה החבילה. כלומר שאין קורא לוי בכל אותה שורה. ויש אומר שאינו קורא שני שהוא מקומו. אבל קורא שלישי או במקום אחר. שלא אמרו שיקרא שני אלא כשיש כהן להראות שהוא שני לו במעלה. כהן אחר כהן לא יקרא משום פגמו של ראשון. פירוש שמא יאמרו יודע [שליח צבור] שהראשון כהן היה בן גרושה וקרא השני שהוא כהן ודאי. אבל לוי אחר לוי לא יקרא משום פגם שניהם. שמא יאמרו הראשון אינו לוי לכך קרא אחריו האחר. או יאמרו השני אינו לוי לכך קרא האחר ראשון שהוא ודאי לוי. אבל בכהן אחר כהן ליכא פגם שניהם אלא דראשון (ואמרו) [שיאמרו] לאו כהן הוא. אבל בשני מה יאמרו לימרו דחלל הוא. אם כן היכי ליקרי במקום לוי. וכן מפורש בגיטין. [לשום הרי"ף מברכות מ"ה ע"א] מנין למתרגם שלא יגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר [שמות י"ט] משה ידבר והאלהים יעננו בקול. מה ת"ל בקול בקולו של משה צריך לעיין היכי פשיט הא מילתא מהכא. דאדרבא הוה ליה למיפשט [מנין] לקורא שלא יגביה קולו יותר מהמתרגם. מדקאמר בקולו של משה. והוא מדמה שכינה לקורא ומשה למתרגם. אלא הכי קאמר ודאי קול שכינה לא היה צריך להגביה אלא כאשר ידבר איש אל רעהו. שלא היה בא אלא להשמיע למשה. אלא מפני שמשה היה צריך להרים קולו כדי להשמיע לעם (דהיינו) [היה] קול שכינה גם כן גבוה. שאלולא כן משה היה המתרגם לא היה רשאי להגביה. לפי שהמתרגם אינו רשאי להגביה [קולו] יותר מהקורא. [לשון הרי"ף מסוטה ל"ט ע"ב] אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור. פירוש שהיה דרכן שהקורא בתורה היה מברך ברכת התורה תחלה בקול רם וכל העם עונין אמן, ועכשיו לא נהגו כן שלא לבייש מי שאינו יודע. [לשון הרי"ף מברכות ח' ע"א] בין פסוקא לפסוקא מאי. פירוש מהו לצאת בין פסוק לפסוק בעוד שהמתרגם אומר התרגום. [לשון הרי"ף מסוטה ל"ט ע"א] כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה. הקשה עליה הריא"ף ז"ל מהא דרב ששת [ברכות שם] דמהדר אפיה וגריס ותירצה כמו שכתוב בהלכות. ואית דאמרי דלא קשיא מידי. דהא דאמור רבנן כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה. זה היה על מנהגם שלא היו מברכין על קריאת התורה אלא הפותח והחותם. ולפיכך היו אסורין לספר כדי שלא יהא הדיבור הפסק למי שיצטרך לקרות בתורה. ולפיכך רב ששת שהיה סגי נהור לא היה חושש לזה שהרי הוא לא היה ראוי לקרות בתורה. והיינו דקאמר אנן בדידן פירוש שאיני יכול לקרות בתורה שבכתב אלא בתורה שבעל פה אקרא בתורה שבעל פה. ואינהו בדידהו, פירוש שאר העם שיכולין לקרות בתורה שבכתב, יעסקו בדידהו.
<h2>דף כא:</h2>
במגילה אפילו עשרה קורין ועשרה מתרגמין. הא דאמרינן עשרה מתרגמין לאו דוקא. דהא אין קורין אותה תרגום.
לאחריה באתרא דנהיגי מאי מברך ברוך אתה ה' הא-ל הרב את ריבנו. כל הנך לשונות איתקון כנגד הנקמות שעשה לנו ה' בעמלק. הרב את ריבנו על ידי יהושע. והדן את דינינו על ידי שאול. והנוקם את נקמתינו על ידי דוד. והנפרע לנו מצרינו [על ידי גדעון] בדברי הימים [ב' כ' א']. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו בימי מרדכי ואסתר. הילכך נימרינהו לתרוייהו. פירוש שאנו צריכין להודות על שני נסים גדולים שהיו שם. האחד שהשם יתברך נפרע לנו מהצרים. והשני שנכפל הנס. שהושיע אותנו מידם. שלא עמד איש מהם על נפשנו להרוג או ליהרג. וזה דבר גדול וראוי להודות עליו. ויש שנותנין טעם לזה [ו]אומרים שגזרת המלך לא היתה כי אם (אל) [על] העמלקים שהיו מקדם שונאי ישראל וצורריהם. והמן היה עמלקי. ומרדכי ידע כי לעולם אי אפשר להבטל הגזרה הראשונה אם לא על ידי עצה גדולה ותחבולה. כמו שאמר המלך [אסתר ח' ח'] כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. ולפיכך הציע בכל אגרות ששלח בכל מדינות המלך ואמר כי תחלת גזרת המלך שנתן ליהודים [רשות] להרוג בשונאיהם העמלקים כרצונם וכן צוה לשלוח בכל מדינות המלך לאהבת מרדכי אשר דבר טוב על המלך. וכשראה הדבר אחד משרי המלך הפרתמים שהיה הוא עמלקי הפך מצות המלך וזייף וכתב ספר שהמלך גזר על היהודים לאבדם. ונשמע פתגם הזיוף ההוא אשר עשה המן. וצוה המלך ותלו אותו ואת בניו [על העץ]. וצוה לצאת הרצים מבוהלים ודחופים עם ספרים שהודיעו זאת הדת [כלומר] הגזרה וההסכמה הראשונה [נ"א שיודיעו שזאת היתה ההסכמה הראשונה]. ושמעו והאמינו כולם על פי האות שנתלה הוא ובניו על אשר הפך מצות המלך. ואותן המשפחות הרעות, משפחות העמלקים. היו מפוזרים ורבים בכל הארץ היו רעים ואכזרים. ושנואים אף לשאר אומות. וכולם שמחו ועזרו להרע להם.
הני שלשה כנגד מי כנגד כהנים לויים וישראל. פירוש כדי להשתנות קריאת כהנים לויים וישראל.
אין (פותחין) [פוחתין] מעשרה פסוקים בבית הכנסת. (פריך) בירושלמי [פ"ד ה"ב] [פריך] פרשה שאין בה אלא תשעה פסוקים [היא]. ומשני שניא היא שהיא סדרה של יום. כלומר שאין עליה מפרשה של מעלה שהוא ענין אחר שאינו נוגע כלל לסדר היום. עשרה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. פירוש שמונה פסוקים יש בסוף התורה. מוימת משה עד הסוף. יחיד קורא אותן, שאינן מצטרפין עם הפסוקים שלמעלה מהן. לפי שדומין שאינן מכלל התורה. שיהושע כתבן. ויש אומרים יחיד קורא אותן שאין מפסיקין אותם לשני קוראין. לפי שאין ראוי להפסיק בהן מפני שהן סיפור דברים פטירת משה. או מפני שהם משאר קריאת התורה. והרב רבינו משה ז"ל פירש יחיד קורא אותן שאין צריך בהן עשרה. לפי שאינן מכלל התורה שאין קוראין בה בפחות מעשרה. ויש מפרשים "יחיד קורא אותן" יחיד שבדור. כלומר המיוחד שבעם לכבוד פטירת משה ולכבוד סיום התורה. כמו שנהגו עכשו לקרותן גדול שבבית הכנסת.
והאידנא מברכי כולהו גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין כלומר שבתורה לא היו מברכין אלא הפותח והחותם. פירוש, הפותח מברך בתחלתה והחותם מברך בסופה. לפי שהיה דרכן שלא לצאת כלל מתחלת הקריאה עד סופה. והאידנא דנפקי בין גברא לגברא תקנו לברך כל אחד ואחד מן הקוראין. שאם לא יברכו לפניה שמא יכנס אדם בתחלת קריאת האמצעי ויראה שאינו מברך וידמה שהוא ראשון ויאמר שקוראין בלא ברכה. ומשום היוצאין. שמא יצא אחד מבני בית הכנסת בסוף קריאת אחד מן האמצעים וידמה שהוא אחרון ויאמר שקוראין בתורה בלא ברכה. ואית דלא גרסי גזרה. שאינה גזרה אלא חובה כך היא שבתחלה שלא היו יוצאין כלל משהתחילו לקרות עד שגמרו. אז לא היו צריכין לברך אלא הפותח והחותם לבד. וכל הקוראין יוצאין בתחלה בברכה [ראשונה] ובסוף [ב]ברכת החותם. אבל עכשו שהצבור יוצאין ונכנסין בשעת הקריאה אם לא יברכו כולן אלא הפותח והחותם שמא יכנס בין אמצעיים ויצטרך לקרות ויקרא בלא ברכה לפניה. או שמא יצא בין קריאת האמצעיים (הוא) [מי] שקרא כבר. ונמצא שלא בירך (לפניה) [לאחריה].
<h2>דף כב.</h2>
והלכתא אמצעי דולג. פירוש הקורא השני חוזר וקורא הפסוק השלישי. [וליכא למיחש דילמא יטעה הנכנס] וידמה שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים. דמאן דעייל שיולי משייל ויאמרו לו. אבל לא מצית אמרת דליקרו תרי תלתא תלתא פסוקי וליהדר שלישי פסוק אחד למעלה וגומר ונמצא שקרא שלשה פסוקים. דמכל מקום אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ועוד כתבנו מזה במסכת תעניות.
<h2>דף כב:</h2>
כל יום שיש בו בטול מלאכה לעם אם יאריכו בבית הכנסת. כלומר שאותו היום מותרין במלאכה. שיהא צער לצבור אם יתבטלו ממלאכתן. כגון תשעה באב ותענית צבור שאין בהן איסור מלאכה אלא במקום שנהגו. לפיכך אין מוסיפין בו קוראין. אלא [קורין] שלשה. וכל יום שאין בו בטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים. שהיו עושין אותו יום טוב [ו]לא עושין מלאכה. וחולו של מועד. קורין ארבעה ואין טורח לצבור אם יוסיפו קוראין.
אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון. פירוש בשביל צבור. שמראה עצמו כאילו הוא ראוי שיענה. כלומר שהוא חשוב מכולם. ואמרינן בירושלמי [תענית פ"ב ה"ו] ובלבד יחיד בצבור. דמצלי אצלויי. פירוש שהיו מטין עצמן לצד אחד כדי שלא יראו מפילין עצמן על הצבור דרך השתחואה בפשוט ידים ורגלים. וכתב גאון שהנטיה על צד שמאל [הג"ה משמע אפילו בשחרית ולא חיישינן לתפלין שבידו השמאלית].
<h2>דף כג.</h2>
והלכתא מפטיר עולה למנין שבעה היכא דלא אפסיק בקדיש [כ"כ הר"ף שב"ב רב נטרונאי גאון בשם רבנן סבוראי]. ומפני זה נהגו עכשו שאין אומרים קדיש בין קריאת המנויין לקריאת המפטיר בשבת של פרשה. או בשבת ויום טוב או ראש חדש. להראות שקריאת המפטיר מחובת היום ואין ראוי להפסיק בין קריאת הפרשה לקריאת המפטיר. אבל בשאר שבתות אומר קדיש בין קריאת המסיים והמפטיר להראות שאין קריאתו מחובת היום.
<h2>דף כג:</h2>
אין פורסין על שמע. פירוש פורסין לשון פרוסה. שהיה דרכן לעמוד אחד מן הצבור שלא היה שם כשאמרו ברכו ויוצר אור. והיה עומד בעשרה ואומר ברכו וברכת יוצר אור עם יוצר המאורות. ולפי שאומר חצי הברכות היו קורין אותו פורסין. ויש אומר פורסין. מברכין. מלשון כי הוא יברך את הזבח [ש"א ט'] ומתרגמינן יפרוס ית דיבחא.
<h2>דף כד:</h2>
מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. ומסחי דעתייהו מן הברכה. אף בלבנים לא יעבור. פירוש שמא מינות נזרקה בו. ככומרים שאין עומדין בתפלתם בצבועים. וכן אם אמר בסנדל אינו עובר אף יחף לא יעבור. שמא גם זה מנהג המינין. העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה. פירוש שמא ידחקו על ראשו ויכנסו במוחו, ואין בה מצוה. דתפלין מרובעות הלכה למשה מסיני [שבת כ"ח ע"ב]. נתנה על מצחו ועל פס ידו הרי זה דרך מינות. פירוש לפי שחולק על הקבלה. ומפרש בין עיניך דהיינו על מצחו. ועל פס ידו דמפרש על היד ממש. נתנה על בית אונקלי שלו. פירוש שנותנן על בתי זרועותיו מבחוץ ורבותינו אמרו בקבלה לך לאות ולא לאחרים לאות. והתם בערכין [ב' ע"ב] נמי אמרינן הכל חייבין בתפלין כהנים לויים וישראלים. ופריך כהנים פשיטא. ותירץ כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא דבגדי כהונה כתיב על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדו והתפלין יהיו חוצצין אימא לא ליחייבו כלל קא משמע לן. מהתם נמי שמעינן דהנחת תפלין על הבשר ולא על הבגדים. עקומות ועקושות לא ישא את כפיו. פירוש עקומות כפופות למטה. עקושות כלפי הצדדין. זבלגן לא ישא את כפיו. [פירוש] מי שעיניו זולגות דמעות. ואם היה דש בעירו מותר. לפי שרגילין בו ואין מסתכלין בו כל כך שיסיחו דעתן מן הברכה. [לשון הרי"ף מברכות ל"ב ע"ב] כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. פירש הרב רבינו משה ז"ל [הלכ' נשיאת כפים פט"ו ה"ב] אפילו הרג בשוגג. דכתיב ידיכם דמים מלאו וכתיב ובפרשכם אעלים עיני מכם.
<h2>דף כה.</h2>
האומר יברכוך טובים הרי זו דרך מינות פירוש דמשמע הטובים יברכוך ולא הרעים. ואנו חייבין לצרף פושעי ישראל (באגדת) [באגודת] תעניותינו ותפלותינו. (כדאמרינן) [כדגמרינן] מחלבנה של קטורת. והרב ר' אברהם ברבי דוד ז"ל פירש האומר יברכוך טובים הרי זה דרך מינות. דמשמע השבעים שאתה מטיב להם בכל יום. משמע שכונתו על הטובה יברכוך ולא על הרעה. ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם. פירוש משום כבודו של אהרן. ומפרש בירושלמי [פ"ד הי"א] הטעם שאינו דומה גנאי דיחיד בצבור לגנאי דצבור בצבור. פירוש לכך אנו חוששין לכבודו של אהרן יותר מכבוד כל ישראל. לפי שספור של אהרן הוא גנאי יחיד בצבור. אבל של ישראל הוא גנאי צבור. וטוב הוא שיכלמו כולם כדי שיבושו ממעשיהם. והבושת יהיה להם כפרה.
<h2>דף כה:</h2>
ברכת כהנים נקרא ולא מתרגם מאי טעמא משום ישא. פירוש דכתיב ישא ה' פניו אליך. ויאמרו שמא חס ושלום משוא פנים יש לפניו. המתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי. כגון ויראו את אלהי ישראל שמתרגם כצורתו ויחזו ית אלהא דישראל. וזה אינו חס ושלום אלא וחזו יקר אלהא דישראל. וכן כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. שמתרגם ארי ה' אלהך אשא אכלא הוא. וזה חס ושלום. אלא מימריה אשא אכלא. והמוסיף עליו הרי זה מגדף כגון בראשית ברא אלהים. אם מתרגם בקדמין בראו מלאכיא דה'. וזה חס ושלום כי הוא לבדו יתעלה ברא הכל.
לוקחין בדמיה בית הכנסת בית הכנסת לוקחין תיבה [אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים]. אית דמקשי רישא דמתניתין לסיפא. דרישא משמע דבעלוי הוא דשרי הא שוה בשוה אסור. וסיפא משמע הורדה הוא דאסור הא שוה בשוה שרי. ומתרצי דרישא דוקא. וסיפא איידי דתני רישא לוקחין תני סיפא לא יקחו. ודייקי לה מדבעו בגמרא [כ"ז ע"א] מהו למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש מי אמרינן כיון דלא מעלי ליה אסור או דילמא כיון דאיכא לעילויי שרי. מכלל דאי איכא לעלויי לעולם שוה בשוה אסור.
<h2>דף כו.</h2>
לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למישתא שיכרא שפיר דמי. פירוש לא שנו דצריך לעלוי הדמים אלא שלא מכרו. אבל מכרו אפילו למישתא ביה שיכרא שפיר דמי. פירוש באותן הדמים. זיל זבנה משבעה טובי העיר. פירוש בשבעה טובי העיר. ואית דגרסי אף למישתא ביה שיכרא. [פירוש] באותו בית הכנסת. דכיון דהתנו על זה. ממילא פקעא קדושתיה. ובלבד שיעלו הדמים. ולפירושא קמא לא צריכי לעלויי. והאי מעשה דבי כנישתא דאמר ליה זיל זבנה משבעה טובי העיר וזרעה לפירושא קמא לא צריך לעלויי הדמים. וכתב [הרב ר' אברהם] לימא להו דליעלו בדמים ולא צריכינן שבעה טובי העיר. איכא למימר שחשש שמא יפשעו ולא יעלו הדמים.
<h2>דף כו:</h2>
[(לשון הרי"ף) אמר ר' חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא וכו' וגרסי' בפ' השותפין (ב"ב ג' ע"ב) והנ"מ] דלא חזא ביה תיוהא. פירוש שאין בקוע בכותלים שאין שם סכנה. ולא אסיק לפורייה מיניה עד דתיקן שופכי. פירוש שהכניס שם מטתו ולא רצה להוציאה. עד דתקין שופכי. שנגמרה מכל וכל כדי שיהא זריז לגומרה מפני הגשמים. ולאו למימרא שהיה ישן במקום התפלה. שהרי שנינו אין ישנין בהם. אי נמי קודם שהוכנה לתפלה מותר. האי כורסיא. פירוש כסא של ספר תורה. והוא הלוח שמניחין אותו עליו בשעת קריאה. תיבתא דאירפט. פירוש תיבה שהיו מונחות בה ספרי תורה [הוא מה שאנו קוראין "ארון הקודש"] והיא ישנה [כל כך] עד שבלו כל שפתותיה. כדאמרינן [יבמות ק"ב.] מנעל מרופט. והוא קרוע. תשמישי מצוה נזרקין. פירוש כגון סוכה ולולב ושופר וציצית. אחר שנגמרה מצותן נזרקין אם ירצה. לפי שאין בהם משום קדושה. ודוקא תשמישי מצוה שלא הוקצו למצוה. אבל אם הקצו אותן להיותן כלים לגמרי במצוה. כגון פתילות ושמנים של נר חנוכה. אין נזרקין. אלא כשעברה המצוה צריך לשורפן ולעשות להן מדורה בפני עצמה בליל אחרון. כך כתב רב אחא בשאלתות שלו אך אין זה דעת הרמז"ל [הלכ' חנוכה פ"ד ה"ו]. זבילי דחומשי הן (תוך) [תיק] של חומשין. שהספר מכוסה ומוצנע בתוכו. מלשון [בראשית ל' כ'] הפעם יזבלני אישי. וכן קומטרי הוא כסוי הספר.
<h2>דף כז.</h2>
לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שאין צריך לו פירוש אע"פ שהספר אין צריך [לו] שהרי יש לו אחר יפה וטוב ממנו, ואית דאמרי אע"פ שצריך לו כלומר שצריך לו למכרו להתפרנס בדמיו.
לא שאנו אלא שמכרו והותירו פירוש לא שאנו דאפילו המותר השאר אחרי שלקחו תיבה מדמי ביהכ"נ שצריך לעלות אותן דמי המותר כיון שהיו מתחילה דמים של דבר קדוש אבל גבו והותירו כלומר שגבו מעות לקנות ביהכ"נ או תיבה ולקחו והותירו בידם אין צריכין לעלות אותן הדמים הואיל ולא הוו בדבר של קדש. ולא אמרן אלא שלא התנו כלומר לא אמרן במכרו והותירו וצריך לעלות הדמים אלא שלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר כלומר שלא נסמכו כולם יחד על זה אבל אם התנו ונסמכו כולן על זה אין צריכין לעלות הדמים אלא אפילו לדוכססיא שהוא פרשא דמתא פירוש פרש גוי ששומר הקהל מאת המלך והיה דרכן שיהיו מזונותיו על הקהלה דכיון שהם דכתיב דאינו צורך (צפור) [צבור] אע"פ שאין בו קדושה מותר.
בני העיר שהלכו לעיר אחת ופסקו עליהם צדקה נותנין אותה פירש נותנין אותה (לחרון) ליד הגבאי כדי שלא יחשבו כנודרין ולא משלמין וכשהן באין נוטלין אותה מיד הגבאי ומביאין אותה עמהן ומפרנסין בה עניי עירם כדאמרינן [ב"מ ע"א ע"א] ענייך קודמין לעניי עירך עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת אבל יחיד אינו חוזר ונוטל(ין) מיד הגבאי כדי להביאה לעירו שמא יחשבו אותו שיקחנה ולא יתננה.
<h2>דף כז:</h2>
אין מוכרין של רבים פירש בית הכנסת של רבים ליחיד והוא הדין לספר תורה מפני שמורידין אותו מקדושתו דשל רבים משום דברב עם הדרת מלך, ובלא עלוי הדמים קאמר דאי בעילויי מותר.
מותר להשתין מים בתוך ארבע אמות של תפלה פירוש אם התפלל בדרך או במקום אחד שאין קבוע להתפלל בו והוצרך אחר כן אחר ששהה ובא להשתין מים באותו מקום מותר בתוך ארבע אמות שלא נתקדש המקום בשביל שהתפלל בו כדאמרינן הרחוב אין בו משום קדושה, ואעפ"כ אינו ראוי לעשות אלא במקום רחוק שאין לו הזמנה אחרת שהרי ר' זכאי היה משבח עצמו ואומר לא השתנתי בתוך ד' אמות של תפלה.
<h2>דף כח.</h2>
בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, וכל שכן שאין עושין בו (מ)שום תשמישי חול, אלא ריבותא נקט בהני דאע"ג דהנך תשמישי אינן קבועין ואינן של בזיון אפילו הכי אסור. עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש לרואין אותו חרב ויתנו לב לבנותו, כך פירש הרב רבינו משה ז"ל.
<h2>דף כח:</h2>
אמרי האי דעיילינן לא משום מטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא. וכתב [עי' ר"ן] למה ליה למימר הכי והא אמרינן לעיל חכמים ותלמידיהן מותרין אית לן למימר דההיא לא איתמר אלא לענין בי רבנן פירוש רבנן דבית המדרש דלרבנן שרי ליהנות בהן כדאמרינן [שם] מאי בי רבנן ביתא דרבנן אבל (מאי) [האי] עובדא בבית הכנסת ובבית הכנסת ליכא (חולין) [חילוק] דבין לרבנן ובין לשאר כל אדם אסור ליהנות בהן כדכתיב [ויקרא י"ט] ומקדשי תיראו. אי נמי נשהי פורתא וניקום, פירוש ישהא מעט ויקום וילך, פירש הרב רבינו משה ז"ל מפני שהישיבה שם מעסקי מצוה הוא כדכתיב [תהלים פ"ד] אשרי יושבי ביתך.
<h2>דף כט.</h2>
והני מילי למאן דתני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. פירוש למאן דתני. ששונה לעצמו. אבל למאן דמתני לאחרים לית ליה שיעורא. וכתב רב אחא דממילא שמעינן דמאן דלא קרי ולא תני לא צריך אלא לשאת מטה ולהתעסק בצרכי הקבורה. אבל לכבוד של לויה לית לן בה. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין לנשים כיון דלא קרו ולא תנו. ולאו מילתא היא. דגברי מיפקדו לעסוק בתורה אי לא קרו ולא תנו לאו בני כבוד נינהו. אבל נשים דלא מיפקדן, כיון דעבדן שאר מצות דמיפקדן, אינהו כמאן דקרי ותני [דינן] לענין זה.
אדמקיפנא (אידדי) [אדרי] איעול בהא. פירוש שאומר מה לי לטרוח ולהקיף כל שורות אלו הבתים טוב לי שאכנס כאן דרך פתח זה ואצא בפתח אחר לקצר דרכי. ואית דגרסי אדמקיפנא (אידרי) [אידדי] ואיעול בהא, כלומר כשאני טורח להקיף (אדרי) [אידדי] אשא את רגלי ואכנס הנה. מלשון הוה דרי טונא, קום דרי בריך, דדרו באגדא לידרו באכפא [ביצה ל' ע"א].
בית הקברות אין נוהגין בהם קלות ראש ואין מרעין בהן את הבהמה. והוא הדין שאינו ראוי לאכול פירות בהן אם יש שם אילנות. ושמענו שהרב ר' אברהם ברבי דוד ז"ל היה מוחה ביד בני ההר כשהיו אוכלים הפירות מן האילנות שהיו שם בבית הקברות.
מקדימין לשבת שעברה ומפסיקין לשבת אחרת פירוש מקדימין לקרות פרשת שקלים לשבת שעברה שלעולם קורין פרשת שקלים בשבת שלפני השבוע שיהא בו ראש חדש אדר. ומפסיקין לשבת אחרת. לפי שאין קורין פרשת זכור אלא בשבת שבאותו שבוע יהיה פורים. לכל מפסיקין לראשי חדשים פירוש מפסיקין מלקרות הפרשה של אותו השבוע וקורין בענין היום אם הוא ראש חדש או אלו דברים האחרים השנויין כאן.
<h2>דף כט:</h2>
מאי פרשת שקלים. רב אמר צו את [בני ישראל] את קרבני לחמי. פירוש וקרי לה פרשת שקלים לפי שקרבנות התמידין והמוספין היו נלקחים מן השקלים שבכל שנה. ראש חדש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלש תורות וקורין בהן באחת מענינו של יום. ואחת בשל ראש חדש. משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואחת בכי תשא פירוש ומפטירין בשל שקלים דהיינו ויכרות יהוידע. משום דהוי מעניינא דסליק מיניה. ראש חדש שחל להיות בואתה תצוה וכו'. ועכשו נהגו רבותינו לסדר הפרשיות כסדר. שלא ליארע ראש חדש אדר לא בואתה תצוה ולא בכי תשא. כדי שלא נצטרך לקרות ולכפול, שמא יטעו ומסדרין הפרשיות ועושין ופסח בשנה פשוטה וסגיר ופסח בשנה מעוברת.
<h2>דף ל:</h2>
בחמישית חוזרין לכסדרן. ר' אמר לסדר פרשיות ור' ירמיה אמר לסדר הפטרות. פירוש מ"ד לסדר פרשיות קסבר שבכל שבת של פרשה מניחין ענין הפרשה שיהיו קורין בענין היום. אם [היא] פרשת שקלים או זכור או האחרות. וכששלמו ארבע פרשיות חוזרין לסדר ראשון של פרשיות השנה. ומאן דאמר לסדר הפטרות קסבר שאין מניחין ענין היום. אבל ההפטרות מניחין, וקורין הפטרת ענין הפרשה. וכששלמו חוזרין לסדר הפטרות כל השנה. וכך אנו נוהגין עכשו.
נקוט האי כללא בידך כד מיקלע ראש חדש הסמוך הסמוך לניסן. פירוש דאילו באדר ראשון אין משגיחין בזה. וצריכי לאפסוקי בהלין פרשייתא. פירוש סימן ארבע פרשיות כך הוא זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו. לפי שאין אדר בא אלא בזבד"ו. ולפיכך נתנו לכל אות ואות סימן הראוי לו. פירוש הדבר כך הוא. אם חל ראש חדש אדר ביום שבת סימן זט"ו. כלומר הפסקה לחמשה עשר בחדש. כיצד בשבת של ראש חדש קורין פרשת שקלים. ובשניה זכור. ויהיה פורים יום ששי הבא מחרת של פורים מפסיקין. ולשבת אחרת קורין פרשת פרה. ולשבת אחרת פרשת החדש. ומחרתו ביום ראשון יהיה ראש חדש ניסן. אבל בין פרה להחדש אין מפסיקין. כדאמרינן בין שלישי לרביעי לא ישתה [פסחים קי"ז ע"ב]. וכן להפסקה. והסימן השני ב"ו. פירוש כשחל ראש חדש ביום שני מפסיקין לשבת הבאה שהוא ששי לחדש. לפי ששבת שעברה קראו בפרשת שקלים. ובשניה אי אפשר לקרות פרשת זכור לפי שלא יהיה פורים באותו שבוע. ואין קורין בפרשת זכור אלא בשבת שלפני הפורים. ואחר כך לשבת אחרת קורין פרשת [פרה] ולשבת הבאה פרשת החדש. ויהיה ראש חדש ניסן ביום השלישי לאותו שבוע. והסימן השלישי ד"ד. פירוש כשחל ראש חדש אדר ביום הרביעי מפסיקין לרביעי. כלומר לאותה שבת שהיא אחר ראש חדש. לפי שאי אפשר לקרות בה זכור שהרי לא יהא פורים בכל אותו שבוע. לשבת אחרת קורין פרשת פרה. ולאחרת קורין פרשת החדש. ויבא (ביום) [ר"ח] ניסן ביום חמישי. והסימן הרביעי ובי"ו. פירוש אם חל ר"ח אדר ביום ששי יהיה הפסקה לשני והפסקה לששה עשר. לפי שכבר הקדימו לקרות פרשת שקלים בשבת שעברה. ובשבת שניה של מחרת ר"ח אי אפשר לקרות זכור. (שהם) [שהרי] לא יהיה פורים באותו שבוע. ולשבת אחרת קורין פרשת זכור ויהיה פורים ביום חמישי של אותו שבוע ואין קורין פרה לפי שאין קורין פרשת פרה אלא סמוך לשבת של פרשת החדש שיהא בו ר"ח ניסן. וזהו שאמרו אין אדר בא אלא בזבד"ו, למעוטי מאג"ה, שאם חל ראש חדש אדר ביום ראשון יהא פסח ביום שני. ואם יבא [ר"ח] אדר ביום שלישי יהא פסח ביום רביעי. ואם חל ביום חמישי יהא פסח ביום ששי, וקיימא לן לא בד"ו פסח. ומפני זה לא בד"ו פסח משום דלא אד"ו ראש השנה. שאם יעשה פסח ביום שני יהיה ראש השנה ביום שלישי של פסח. כדסמכו סימן א"ת ב"ש ג"ר ד"ק. ויבא ראש השנה ביום רביעי. ואם יהיה פסח ביום רביעי יהיה ראש השנה ביום ששי. ואם יהיה פסח ביום ששי יהיה ראש השנה ביום ראשון. ולא אד"ו ראש השנה. ומה טעם לא אד"ו ר"ה שאם יהיה ביום ראשון יהיה סוכות גם כן ביום ראשון. ונמצא יום שביעי של ערבה בשבת. ואין ערבה דוחה שבת. ותהא בטילה. ואם יהיה ראש השנה ביום רביעי יהא יום הכפורים ביום ששי. נמצאו תרי שבי בהדי הדדי. וקיימא לן [שבת קט"ו ע"ב] דלא עבדינן תרי שבי בהדי הדדי משום ירקיא ומשום מתיא. ואם יהיה ר"ה ביום ששי יהא יום הכפורים ביום ראשון ותרי שבי סמוכין להדדי לא עבדינן כדכתבינן. ויש שואלין כיון דדחינן ראש השנה מיום ראשון כי היכי דלא תיבטל מצות שופר ולולב. והלא כל שכן הוא דנדחה מצות ערבה ותיבטל אם חל ז' בשבת. ומתרצי מתרי טעמי. חדא דשופר ולולב אית להו תשלומין למחר אבל ערבה אין לה תשלומין. ועוד משום דזימנין דאתי מולד תשרי ביום חמישי משש שעות ולמעלה. דהוי מולד זקן. ונדחית ראש השנה מאותו היום. ונדחת גם למחר משום פסול דיום ששי. ואי דחינן נמי למחר בשבת משום שופר ולולב. אשתכח דנראית (הלכות גדולות) [לבנה גדולה] מקמי ראש השנה. והוי חוכא ואטלולא ומחזי כשקרא. וטעמא נמי דאין מפסיקין בין פרה להחדש. משום האי טעמא הוא. דדין הוא דנקדים החדש לפרה משום דבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה ואעפ"כ מקדימין פרה להחדש כדי שיכנסו ישראל לר"ח ניסן בטהרה. והילכך דיה לפרשת פרה אם נקדימנה לקרות שבת אחת קודם פרשת החדש. אבל להקדימה תרי שבתות ולפסוק בנתים אין ראוי להקדים.
<h2>דף לא.</h2>
והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא פסל במדברא. וזה שסדרו אותן כך אע"פ שאינן כסדר התורה. משום דמשכו ראוי להקדים ליום ראשון לפי שבו מצות הלכות קרבן פסח ומצות ומרורים. וביום שני, שהוא ששה עשר בניסן יום הקרבת העומר, קורין שור או כשב או עז. שבו פרשת העומר. ביום שלישי קורין קדש לי. שחוזרין לסדר התורה. ואחריו ביום רביעי אם כסף תלוה את עמי. ואחריו ביום חמישי פסל לך. ואחריו ביום ששי במדבר סיני. ואחריו ביום שביעי קורין ויהי בשלח. שבו היתה קריעת ים סוף ועברו הים ואמרו שירה. בח"א [בחג אסיף] ביום ראשון וביום שני שור או כשב. פירוש לפי ששני הימים אנו עושין כיום ראשון ולפיכך קורין בשניהם פרשת (צו) [אמור] שיש בה מצות לולב חוץ מזו דמדלגי דלוגי. כבר פירשה הרב בהלכותיו. ויש מפרשים בדרך אחרת. שביום ראשון של חולו של מועד כהן קורא "וביום השני". ולוי קורא "וביום השלישי". וישראל קורא "וביום הרביעי". והמסיים קורא "וביום השני וביום השלישי". ועל דרך זה בשאר הימים שישראל הראשון קורא הפרשה השלישית אע"פ שאינה מעין היום אלא כקורא בתורה. והמסיים קורא שתי פרשיות שהן כעין ספק אותו היום. וכן נהגו בעיר נרבונה. וזה המנהג הוא היפה [שבמנהגים] לפי שקורין בכל יום תשעה פסוקים. ולפי שאר המנהגות אין קורין בתורה פחות מעשרה פסוקים ואע"פ שאין כן אפילו למנהג נרבונה אלא תשעה תהא עם פורים שקורין ויבא עמלק ואין בו אלא תשעה פסוקים. ובירושלמי [פ"ד ה"ב] פריך. ומשני שניא (דבר אחר) הוא שהוא סדרו של יום, כלומר שאין עליה מפרשה של מעלה, שהוא ענין אחר שאינו נוגע כלל לסדר היום. בשבת בחולו של מועד בין בפסח בין בחג קורין ראה אתה אומר אלי. והטעם לפי שכתוב בה [שמות כ"ג] את חג המצות תשמור. שדרשו בו לרבות חולו של מועד.
<h2>דף לא:</h2>
כדי שתכלה שנה וקללותיה. ושמענו שלפי טעם זה תקנו הראשונים גם כן שקורין פרשת אתם נצבים קודם ראש השנה לפי שיש בה קללות הרבה בפרשה ראשונה. ופוסקין לפרשת וילך כשיש בה שתי שבתות החג. וקורין וילך בשבת של ימי תשובה והאזינו בשבת שבין יום הכפורים לסוכות. ואע"פ שהיינו יכולים לפסוק ראשי המטות ואלה מסעי ולא היינו צריכין לפסוק אתם נצבים.
<h2>דף לב.</h2>
קיימא לן כר' יהודה דאמר פותח ורואה ומברך וקורא ואינו צריך לגלול כשפתח וראה מהיכן יקרא. שאין חוששין שיאמרו ברכה כתובה. שהרי יכול לברך ופניו כלפי חוץ שאינו מביט בתורה. אבל מכל מקום אחר שגמר לקרות צריך לגלול ספר תורה ואחר כך לברך ותהא גלולה עד שיבא הקורא שאחריו שיהא פותח ורואה.
הלוחות והבימות אין בהן משום קדושה. פירש רש"י הלוחות שמניחין עליו ספר תורה בשעת קריאה וכן הבימות עצמן שעומדין שם בשעת קריאת ספר תורה. אבל יש בהן משום קדושת בית הכנסת. והרמב"ם ז"ל פירש הלוחות שכותבין עליה א' ב' ג' ללמד התינוקת. והבימות היא בימה של עץ שהיו עושין בעזרה בפרשת הקהל שהמלך עומד שם וקורא בתורה.
הגולל ספר תורה יעמידנו על התפר שאם יקרע נקרע על התפר. פירוש שאם יקרע בכח שמהדקין אותו הרבה יקרע על התפר מפני אותו שיור שהוא קרע. ויש מפרשים שמפני שיור התפר שפתי היריעות של ספר תורה אינן נמתחות. ולעולם אינן נקרעות, מפני שהן רפות. ואם יבא להקרע, התפר הוא שיקרע. כשהוא גולל גוללו (מבפנים) [מבחוץ]. פירש רש"י ז"ל מי שגולל ספר תורה מענין לענין, והוא על ברכיו. ואין שם אחר שיסייענו, גולל בחוץ. פירוש נוטל העמוד החיצון וגולל וכורך ומביא אצלו. אבל לא יטול העמוד הפנימי ויכרוך כלפי חוץ. שמא ישמט החיצון ויפול לארץ. אבל כשנוטל החיצון וגלל אצלו אי אפשר לעמוד הפנימי ליפול. וכשהוא מהדקו, כלומר שגמר וגלל עד המקום שרוצה לקרות בו ומהדק הספר. מהדק העמוד הפנימי על החיצון. אבל לא החיצון על הפנימי. שאם יהדק החיצון יצטרך לכוף עצמו מהשען על הספר ואין זה כבוד לספר. ויש מפרש על הגולל ספר תורה ביד החזן. שיעמיד פני הספר וכתיבתו כלפי העם. וכשהוא מהדקו קודם כריכת (הסופר עליו) [הספר פניו] כלפי פנים. שיהיו פני הספר כלפי החוץ.
